שלום לכולם, קוראים לי יהונתן פלטשר

רציתי לספר לכם קצת על עצמי ועל הספר החדש שכתבתי- "הגל שלא נגמר".

התחלתי לגלוש בחופש הגדול של סוף כיתה ד', אחרי הרבה שכנועים מצד חבר שאמר שזה כיף חיים (היום הוא כבר לא גולש, סתם פרט שולי…)

אחרי כמה שנים של גלישה בישראל,סוף סוף טסתי לגלוש בחו"ל כמו שחלמתי, זה היה בגיל 14 וחצי, בחופש הגדול שלפני כיתה ט'.

טסתי עם הוריי אחי וחברי הכי טוב גלעד שוגר.

איזה כיף היה שם, איזה גלים, איזה אנשים נחמדים, כל הישראלים שגרים שם בסנטה טרסה ורק גולשים כל היום… זה מה שרציתי לעשות, רק, אבל רק לגלוש!

אחרי חודשיים של גלישה עם המשפחה, נשארתי לבדי בקוסטה ריקה כדי לחיות ולהתאמן עם אלוף קוסטה ריקה בגלישה, אלברו סולאנו.

אחרי שבועיים לבד חזרתי לכיתה ט', אבל כבר לא הייתי אותו ילד. לא יכולתי לסבול את העובדה שאני מסתובב במסדרונות ויש גלים מושלמים איפשהו בעולם, ואני לא גולש עליהם וצורח מאדרנלין.

לא אספר לכם את כל התהליך, את זה נשאיר לספר, אבל בוא נגיד שאחרי חודשיים של שכנועים אני סוף סוף עוזב את הבית ספר כדי להגשים את החלום שלי, לעבור לגור בחו"ל. רק לגלוש, לעשות יוגה, לנגן על גיטרה, ולכתוב יומן באנגלית לפי ההסכם שלי עם הוריי האמיצים הגר ומרטין היו הדברים שהעסיקו אותי רוב היום.

אי אפשר להישאר אדיש למה שחוויתי בסרי לנקה, הגעתי בגיל 15, לבד, קניתי קוף וקראתי לו ראג'ה. הייתי הילד הכי מאושר בעולם, רק דבר אחד הדאיג אותי, לאבד את הבתולין… סתם, היו עוד דברים, אבל הרגשתי מאושר, וידעתי שזאת הדרך חיים שבה אני רוצה ללכת, לגלוש ולטייל בכמה שיותר מקומות בעולם.

התחלתי לעשות מסאג'ים לגולשים ישראלים שהיו איתי במלון, והשמועה על הידיים הטובות שלי התפשטה בכל הכפר ארוגם ביי, ככה שעל מסאג' אחד של שעה גביתי מחיר שיחזיק לי לכמה ימים כולל כל האוכל והפינוקים בסרי לנקה. עשרה חודשים נשארתי, אף פעם לא באמת לבד, תמיד מכיר חברים, תמיד יוצא להרפתקאות, תמיד מחפש איפה אפשר להצחיק אנשים, ואת עצמי כמובן.

מסרי לנקה טסתי לאי לנזרוטה שבאיים הקנרים למצוא גלים קצת יותר מאתגרים מסרי לנקה וקוסטה ריקה, וללא ספק, מצאתי.

עומר בר הצטרף אליי אחרי שלושה חודשים וגלשנו בכל האי, שמצד אחד לשני אנחנו תופסים טרמפים, לבד, בגיל 16.

בגיל 16 וחצי רציתי לטוס למקום חדש, אבל הייתה בעיה אחת, הוריי רצו שאחזור ללמוד ולהשלים בגרויות.

כל החברים שלי בכיתה יא' ואני לא הייתי בלימודים מתחילת ט', איכשהו, הוריי שכנעו אותי והסכמתי ללכת לפגישת ייעוץ בתיכון אנקורי, שלצערי הרב ביותר הסכים לקבל אותי, למרות שיום אחד אפילו לא הייתי בתיכון. עצם העובדה שקיבלו אותי לאקורי רק עשתה לי את החיים קשים, איך עכשיו אצליך לשכנע את הוריי לתת לי לטוס במקסיקו? פורטו אסקונדידו?

הייתי נעול על המטרה. לא היה אפשר לעצור אותי, לא שחכתי מה הבטחתי לעצמי בגיל 14, מהי המטרה שלי בחיים, לא אתן לשום בית ספר לעצור אותי, לא אנקורי, ולא זיבי.

שוב מסע ארוך של שכנועים, הסברות, חוזים ומה לא, מזה משנה, העיקר אני טסתי לפורטו!

הגעתי לפורטו בגיל 16 וחצי. לבד, בתול, רזה, ומפחד מהגלים הענקיים ששמעתי שנשברים בשבוע הראשון שהגעתי.

11 חודשים נשארתי בפורטו, גיליתי עולם חדש של גלישת צינורות, לראשונה נגלה בפניי המין הנשי בצורה ממשית, עבדתי כמלצר במסעדה האהובה עליי וכל היום רק אכלתי שם, כי הרי חוץ מכמה אמאות מאמצות לא הייתה לי אמא שתבשל לי.

הסיפורים ממשיכים, והספר קרב להגיע.

בינתיים, כל מילה שאני ירשום פה על התוכן מיותרת.

אני רוצה לחלוק איתכם, קצת על תהליך הוצאת הספר ואיך בדיוק הגעתי לזה.

מגיל 15 בסרי לנקה שהייתי כותב ביומנים, הייתה לי מחשבה מצחיקה. אם אמות פתאום, בטח יכתבו ספר על החיים שלי, אבל למי יש כח לחכות עד שאני ימות? לכו תדעו, אני רבע תימני, סבתא רבא שלי חיה עד גיל 100, לא יכול להרשות לעצמי לחכות עוד 78 שנה.

זה היה ביום אחד שהחלטתי שאני כותב ספר, וביום ההוא התחיל מסע ארוך, כיף, קשה, מתיש, מייגע והכי הכי- מספק.

אין לי ספק שמי שנהנה לקרוא את מה שאתם קוראים ברגע זה יהנה מאוד גם מהספר, הספר נכתב בשפה קלילה, כיפית, מצחיקה ולפעמים גם הומוריסטית.

כשקראתי את הספרים של אילן הייטנר :חוכמת הבייגלה, מלך החומוס ומלכת האמבטיה, קציצות והאידיוט המושלם, נהניתי מאוד ומצאתי את עצמי מתפוצץ מצחוק כמה וכמה פעמים, ממליץ.

בספרים הטובים האלו של אילן, היה משהו אחד שהיה לי חסר, הפרטים המיניים.

בספר "הגל שלא נגמר" אתם תגלו לא מעט על מחשבות מיניות משוגעות, ומעשים עוד יותר משוגעים, בלי להתבייש וכמעט ללא בושה.

אני רוצה להזמין אותכם להיכנס לעמוד הרשמי של "הגל שלא נגמר" בפייסבוק, ואפילו לבקש ממכם לשתף את החברים שלכם בדף.

בכל זאת, אני מוציא את הספר בהוצאה עצמית, ואם לא אבקש מחבריי הגולשים עזרה, אז לא אוכל להגיד שבאמת ניסיתי להגיע עם הספר לכל גולש בישראל תודה רבה מראש

יהונתן פלטשר

http://www.facebook.com/neverendingwave   דף הספר

סיפור מתוך הספר על הגל הכי גבוהה שתפסתי בחיי.

 

חמש אחר הצהריים, מקסיקו. אני, הערסל והגיטרה במרפסת. התבוננתי על הגלים הענקיים, 4-5 מטר, וניסיתי להבין למה אין אף גולש במים. חשבתי לעשות את המעשה הקיצוני, ללכת לגלוש בעצמי לבד. לקחתי את הגלשן המתאים לגלים גדולים ויצאתי מביתי.

ברחוב שמולי פגשתי עשרה גולשים מקסיקנים בני ארבע עד שתים-עשרה, שהיו כמו אחיי הקטנים. הם היו המומים לראות אותי עם הגלשן, והתחילו להתלחשש ביניהם עד שאחד מהילדים שאל אותי אם אני נכנס לגלוש. בלי לחשוב יותר מדי, אמרתי שכן, והמשכתי בירידה אל עבר הים הסמוך לביתי. הילדים באו אחריי לכיוון החוף בדילוגים חסרי דאגות. אני הלכתי רציני ומפוקס, וניסיתי לא לדאוג בעצמי. רגע לפני שהגענו לחוף, זוג צעיר שזה עתה צילם את הגלים הגבוהים עצר אותי ושאל בגמגום: "אתה נכנס לגלוש?" עניתי: "כן, אני נכנס לגלוש", עם הרבה אגו ופחד כל-כך מודחק שכבר לא הרגשתי אותו. הזוג עם המצלמה הסתובב ובא אחריי לחוף יחד עם הילדים.

הגעתי לחוף מלווה בקהל של אנשים וילדים חמודים. התקרבתי לקו המים וזרקתי את הגלשן על החול הרך. מצד שמאל התקרב לעברי וויל הגדול, אמריקאי שגר בפורטו, שבדיוק היה שם עם הבת שלו ושיחק איתה בחול. כולם מכירים את וויל הגדול, גם אני, אבל אף פעם לא דיברנו ואף פעם לא עשו בינינו הכרות רשמית. וויל מפורסם בתור גולש שנכנס רק כשהגלים גבוהים בקטע קיצוני. הוא הסתכל לכיווני, חייך וסימן לי את סימן הגולשים (hang loose) עם היד, כשכל האצבעות מקופלות פנימה חוץ מהאגודל והזרת.

לא עניין אותי אם אאכזב את הילדים, או את הזוג עם המצלמה, או את כל האנשים שהיו בחוף והסתכלו על הילד הקטן בן השמונה-עשרה שנראה כבן שש-עשרה, אבל את וויל לא רציתי לאכזב. אם לא הוא, הייתי מתחרט באותו רגע וחוזר לגיטרה ולערסל.

הייתי כמה מטרים מהמים, אני הבגד ים והגלשן. כמעט וקפצתי דוך אל מול הגלים, עד שנעצרתי בשנייה האחרונה והחלטתי לעשות קצת חימום ומתיחות. בזמן שישבתי על החול ונמתחתי, לקחתי עוד רגע להסתכל אל הים. ראיתי גלים ענקיים שנשברו בדיוק איפה שהייתי אמור להיות אילו נכנסתי לפני החימום. חישבתי וחשבתי מתי ואיפה להיכנס בלי שישברו עליי גלים, ויותר מהכל –  התפללתי. התפללתי על חיי, ואמרתי על החיים ועל המוות, עכשיו אני נכנס.

קפצתי על הגלשן והתחלתי לחתור למעלה כמו מטורף, עם הידיים והרגליים בכל הכוח, נושם בקצב אחיד, מרוכז כמו נמרה שטורפת גדי. מסתכל ימינה, ורואה במרחק של מאה מטר ממני גל ענק שנשבר. ידעתי שאם הוא היה נשבר עלי, זה היה יכול להיות הסוף שלי. עבר בי זרם חזק של אדרנלין והמשכתי לחתור בכל הכוח כדי להגיע לנקודת מבטחים. אחרי הרבה מאמץ הגעתי למקום בטוח. סוף-סוף יכולתי לשבת בנחת על הגלשן ולנשום. הסתכלתי ימינה ושמאלה, ולא ראיתי נפש חיה. אני לבד, רק איזה מאה איש שמסתכלים עליי מהחוף. קיוויתי שגם הם התפללו למעני. התפללתי בעברית, לבורא, לישו, לבודהא, תפילות ומנטרות של היוגה, אפילו לאללה התפללתי, רק שלא אמות. ארבעים דקות צפתי ונרגעתי בלב הים. ראיתי גלים מפלצתיים מצדדיי ומאחוריי.

השמש כבר התחילה לשקוע. חשבתי מה הדבר החכם והנכון ביותר לעשות כדי לשרוד. לחתור יותר מעשרים דקות מסביב למפרץ ולצאת ללא סיכון, זה היה הדבר הנכון והבטוח ביותר, אבל לא הסכמתי לוותר לעצמי. לא עשיתי את כל זה סתם. היה לי חשוב להוכיח לעצמי ולקהל בחוף שאני מסוגל.

התקפה של גלים הגיעה. חתרתי לאחד הגלים האחרונים של ההתקפה ולא הצלחתי להיכנס אליו. ישר אחריו, בא עוד גל. ידעתי שאין ברירה, הייתי חייב לחתור אליו בכל הכוח. חתרתי כמו משוגע, והגל התחיל לקחת אותי, אי אפשר כבר להתחרט.

נעמדתי על הגלשן. הלב שובר שיאים. שום דבר לא יכול להשתוות למה שהרגשתי: אקסטזי, הרואין, גמירה בכוס של הדוגמנית הכי פצצה בעולם בלי קונדום בדוגי, מזוודה של מיליון דולר במזומן, הכול נראה חסר משמעות. יורד ויורד במורד הגל, שומר על יציבות וחושב לעצמי "רק לא ליפול", המשכתי ישר לכיוון החוף. הסתכלתי אחורה וראיתי את הצינור הענק שנראה כאילו הוא יורד מהשמיים. עברו קרוב לארבע שנים מאז, והתמונה של הצינור הזה, מתנפץ מטר ממני, עדיין לא יוצאת לי מהראש. הוא היה עבה, מפחיד, גדול ומסוכן.

עוד לפני שהספקתי לעכל את גודל הצינור עפתי באוויר. ממש כמו שזה נשמע, עפתי באוויר. נחתתי על המים בזווית של קפיצת ראש. הרגשתי כאילו כמעט נשבר לי הצוואר. אני עוצר את הנשימה בתוך המים ואומר תודה, תודה שאני חי.

יוהנתן פלטשר

מכונת הכביסה מתחת למים התחילה. עשר שניות שהרגישו כמו עשר שעות, בהן התערבלתי ועשיתי סלטות, בעודי מנסה לשמר את האוויר בריאות מתחת למים. בשארית כוחותיי יצאתי חזרה לעולם ולקחתי את הנשימה המספקת ביותר בחיי. הגלשן עף לכיוון החוף ואני לבד בתוך המים. חשבתי שזה נגמר, אבל לא. בא עוד גל קצף ענקי. שאפתי את כל האוויר שיכולתי וצללתי קצת מתחת למים.  בכוונה לא צללתי נמוך מדי, כדי שהכוח של הגל ייקח אותי כמה שיותר קרוב אל החוף. אחרת יש סכנה שיבוא זרם וייקח אותי בחזרה לאן שהגלים הענקיים נשברים. אם זה היה קורה, בטוח שלא הייתי יוצא חי. הגל גילגל אותי מתחת למים וקירב אותי כמו שרציתי. סוף-סוף הגעתי לחוף מבטחים, הרמתי את הגלשן ושיחקתי אותה כאילו עשיתי את זה כבר מאה פעם.

לא ביקשו להצטלם איתי, ולא לקחו חתימות כמו שקיוויתי, אבל קבוצה של ישראלים ניגשו אליי ואמרו לי שאני הגולש הישראלי הכי משוגע בעולם, כמו שתמיד חלמתי שיגידו עליי. הצטרפתי למשחק כדורגל עם המקסיקנים, אבל הראש שלי היה במקום אחר. הייתי עסוק בלהפנים את מה שעברתי בשעה האחרונה. צחקתי בלב מרוב אושר על הטיפשות שלי. מה חשבתי לעצמי? הבנתי למה אף אחד לא גלש באותו יום ואמרתי לעצמי שביום כזה אני לא אכנס יותר, בטח שלא לבד.

סיפור על צינור מושלם באינדונזיה, שכמעט הרג אותי.

בנגוולטס: גל מרושע שמוריד אותך לריף כמו מכת חשמל. התחלנו חמישה-עשר גולשים, מתוכם שתי גולשות. אחת מקליפורניה שקדחה את הצינור הכי ארוך של היום, ועוד גולשת ברזילאית על בוגי (גלשן קטן מספוג שגולשים עליו בשכיבה), עם עיניים כחולות ותחת מטורף.

לאט לאט הגולשים התחילו לצאת מהמים. הים כבר באמת התחיל לעלות, והייתי חייב לתת לעצמי מוטיביציה כדי לקבל אומץ לתפוס את הגל הגבוה שראיתי שהולך להגיע. אמרתי לעצמי שאני מסוגל לגלוש כמו המקצוענים, שזה קל. "הכול בראש", חשבתי לעצמי. "אני נכנס עכשיו לצינור הכי גדול שיגיע בצורה הכי טובה שאפשר. אני חייב להוכיח לעצמי שאני הגולש צינורות הכי טוב בישראל".

הגל היה גבוה בהרבה מכל הגלים הקודמים שהגיעו. חתרתי עמוק בלי פחד, הסתובבתי בשניה האחרונה וחתרתי בכל הכוח כדי לתפוס אותו. התקדמתי עם הידיים והרגליים ובעיקר עם הנשמה. לא עברה לי בראש המחשבה שקיימת אפשרות לא לתפוס את הגל, או שאני יכול ליפול. התחייבתי במאה אחוז לתפוס. במילים אחרות, התאבדתי על הגל החולני הזה שהגיע.

המשכתי לחתור והרגשתי שאני נכנס לגל. מכאן חשבתי רק על הצינור. הרמתי את עצמי עם הידיים ישר לפינה, לבקסייד, יד שמאל לא עזבה את הגלשן אלא נשארה להחזיק את הרייל השמאלי (ירכתיים בעברית נאותה), ויד ימין על הקיר הגדול של הגל, עוזרת לי להאט ותומכת שאמשיך בקו ישר בלי לאבד שיווי משקל וליפול. ראיתי את הירידה שמחכה לי לתוך רמפה ענקית שהולכת לזרוק מעלי את הצינור הכי גדול שהייתי בו אי פעם לבקסייד.

לא חשבתי אם אני אצליח לצאת מהצינור, לא חשבתי על כלום. הרגשתי שאני צריך להמשיך כמו שאני, בלי לעשות טעויות אנוש. המשכתי אל תוך הצינור המפחיד, כשאני כבר רואה שעוד שנייה הוא נזרק מעלי ועושה לי את ההרגשה של "גן-עדן הוא בתוך צינור". המשכתי להחזיק ברייל, והצינור הענק התחיל להיזרק מעלי ונשבר כמה מטרים לפני.

ידעתי שאם אני רוצה לצאת ממנו אני חייב עוד מהירות, אחרת אני נבלע שם בפנים ומת. נתתי הרמה עם יד שמאל לגלשן ואז ירדתי שוב, מעין תקתוק בתוך הצינור לצבור עוד מהירות. זאת הייתה הרגשה כל כך אלוהית לעשות את זה בחדר הענק הזה של המים הכחולים מכל הכיוונים. פתאום הרגשתי שאני בשליטה מלאה. המשכתי בצינור עוד והוא גדל וגדל ואני הייתי יותר ויותר עמוק בפנים, רואה את היציאה מתרחקת.

תיקתקתי בתוך הצינור כדי לצבור עוד מהירות, ונלחמתי כדי להישאר קרוב ליציאה. ברגע שכבר חשבתי שאני יוצא מהצינור הענק ופורש מגלישה רשמית כי מיציתי את עצמי עד תום, הצינור נחת חזק מצד שמאל שלי וזרק יותר מדי קצף מתחת לגלשן שלי. נפלתי, והגל הרים אותי למעלה עם הצינור, ואז טרק אותי חזרה למטה איפה שהצינור התפוצץ.

התחילה מכונת הכביסה הארוכה והמפחידה, אבל למרבה המזל לא נגמר לי האוויר ולא פגעתי באף סלע, אלמוג ארסי או קיפוד-ים בן-זונה מתחת למים.

התחלתי למשוך את הליש מהרגל, כדי להביא אלי את הגלשן שיציף אותי חזרה אל פני המים. אני מושך ולא מרגיש התנגדות בידיים כמו בדרך כלל. יצאתי בכוחות עצמי אל האוויר. נשמתי. את הגלשן לא מצאתי.

יהונתן צינור באינדונזיה

כמה שניות מאוחר יותר, צפה ועלתה לה חתיכה קטנה מהגלשן החלומי שלי, באורך שלושים סנטימטר, שבקושי מציפה. בזמן שאני מעכל את העובדה ששברתי את הגלשן ומחשב את הכסף שהפסדתי, חושב שטוב שהוא ולא אני זה שנשבר, אני בקושי נושם ובקושי נשאר עם הראש מעל המים בגלל כל הקצף והזרמים שיוצאים מהמים אחרי צינור ענק.

פתאום הבחנתי שמגיע עוד גל מפחיד בגובה שלוש מטר שהולך להישבר לי שני מטר מהראש. לקחתי שתי נשימות מהירות דרך הפה כדי להכניס מהר יותר את האוויר, החזקתי את חתיכת הגלשן שנשארה לי קשורה לרגל, וצללתי איתה ביחד, במטרה שתציף אותי ותמנע ממני לרדת עמוק מדי.

צללתי, ומכונת הכביסה התחילה לפעול. אני כל הזמן שוחה למעלה שלא להיתקע בסלעים, וכמעט נגמר לי האוויר מהמאמץ המיותר והאדרנלין ששורפים לי את כל החמצן. בסופו של דבר הבלגן הסתיים ויצאתי לנשום.

כעסתי על החתיכה הקטנה שנשארה לי מהגלשן שהיא לא הציפה אותי, וצחקתי עם עצמי על הסיטואציה. כשראיתי עוד גל מתקרב, נזכרתי שאני עדיין במקום מסוכן והפסקתי לצחוק. ואז הגיע עוד גל, ועוד גל.

לבסוף הייתה רגיעה של הגלים. למרות שהייתי מותש, הייתי חייב לנצל את ההזדמנות כדי לצאת מאזור הסכנה. אסור לבזבז זמן במצבים כאלה, צריך לתת הכול כדי לצאת משם ורק אז לנוח, וזה מה שניסיתי לעשות.

יהונתן מנטה אווי אינדונזיה

החתיכה הקטנה שנשארה מהגלשן ממש עיכבה אותי. ניסיתי לשכב עליה ולחתור אבל זה היה בלתי אפשרי. אחרי זה ניסיתי לשחות ושהחתיכה תיגרר אחרי, מה שעוד יותר הקשה עלי לצאת מאזור הסכנה. בסוף החזקתי אותה עם יד שמאל קדימה ושחיתי לסירה ככה, עם יד אחת ושתי הרגליים.

ניסיתי לעקל את כל מה שהיה. איזה צינור ענק תפסתי. כמה חבל שאף אחד לא צילם, חשבתי לעצמי. כשהגעתי לסירה והאינדונזים מהצוות אמרו שהם צילמו, לא האמנתי להם, אבל בסוף הסתבר שהם באמת צילמו! תמונות כאלה נדירות אין לי עדיין משום טיול.

לקחתי את הגלשן של רני וחתרתי לאי לחפש את החתיכה השנייה של הגלשן. זאת הייתה משימה לא קלה. החלק הכי קשה היה לשחות בחזרה לסירה, דרך הגלים, עם שני גלשנים שלא מחוברים אלי, שאחד מהם שבור. לקח לי רבע שעה של עבודה קשה ולא מעט תסכול, אבל בסוף הצלחתי.

החלטתי לתת את שאריות הגלשן לתומר, שיתקן אותו באוסטרליה וייתן אותו לבת שלו. אני בהחלט חושב שהחילוץ היה שווה את המאמץ. תמיד שווה להאתאמץ.

 

Print Friendly

Facebook comments:

   
© 2016 טופסי - TOPSEA Suffusion theme by Sayontan Sinha